skip to content
לא שוכחת.../לזכר סגן יפתח הי"ד
 
יפתח - לא, אין שקט לנפשי
יפתח, הזמן אינו מיטיב עמי...
עוד דמותך מכה בליבי
עוד שמך מכאיב בדמי...
אגיר דמעותי הצורבות
לא בכדי, עליך אביר חלומי
היחידי !
אין לי חיים ולא נחמות
רחקו ממני כל השמחות ...
התגובות בזמן היומיום
הן רק הצגות מתבקשות
על במה ממוטטת ...
שבורת מרצפות...
על סיפה נעות בריות אבודות...
יפתח מלאכי המתוק, הטהור
יפתח, בחזי נעוץ כדור שחור...
יפתח ,נשיקות לחות על שפתיך
ממך אלי וממני אליך...
את צווארך הגברי נושקת...
לא ! אינני האישה הנוטשת
וכבר לא נערה מתאפקת...
אני האם המשתוקקת,החובקת
שהאש בה מלהטת, מסעירה
ובליבה כאב הבעירה...
השריפה שכילתה את כל העיירה שלה...

במעילך הצבאי אתעטף
כפרפר נואש סביב ראשך ארחף...
אחפש אנבור בכל רחוב ופינה...
בשמך החזק אקרא בעדנה
ובלהט השבועה אתפלל לנשמתך :
י נון שמך
פ רח חיינו
ת נוח בשלום
ח תום בליבנו
מכתב אליך, יפתח,
 
ארבעה חודשים כמעט, מאז איבדנו אותך יפתח מאור עינינו. הזמן עצר מלכת. החיים עוברים על פנינו, אך אנו איננו חיים. אנו הצל של עצמנו. איננו מכירים עוד את צלמנו...
הגעגועים אליך אוכלים בנו בכל פה... הכל נעשה מכאני כזה, ללא הנצנוץ של התקווה...
ההשתוקקות אליך, עצומה היא: רוצים לחבק אותך חזק בכל כוח רגשותינו כלפיך בן. לנשק אותך על עיניך הצוחקות , וללטף פניך המאירים באור יקרות.
חשכו ימינו מאז עזבתנו יפתח ! אין מרפא לכאבים המוצקים בגוף החולה. חולי אהבה אנחנו יקיר היקירים !
אנשים שלא הכירו אותך באופן אישי בוכים יומם ולילה את נפילתך בקרבות מלחמה ארורה שלקחה אותך מאיתנו. חדרת ללבבות של הבריות אשר אינם משלימים עם היעדרותך הפיזית מחיי היומיום בארצנו. תמונה אחת שלך בכלי התקשורת הרעידה
לבבות אנשים שונים מכל שכבות העם. סיפור גבורתך ונסיבות אובדנך, המפקד, על אדמת האויב הגבירו את האהבה והמשיכה אליך יפתח.
אנחנו מחפשים להיאחז בכל הדברים שאהבת, שהיית קשור בהם. נוסעים אל המקומות אשר היית בהם ופעלת בתוכם, חוברים אל החיילים שאהבת כל כך ואל האישים שהוקרת וחיבבת. הולכים אנו הולכים לאורך, אבירנו המופלא, ואורך רק מתעצם ודולק בעוז עם כל יום שזוחל אל עבר העתיד המעורפל... אתה איתנו, אך אינך כאן ואנו איננו מוצאים את המנוחה הנכונה לנו, בלי שתיכנס בדלת ונשמע ממך את המילים החביבות בקולך המתוק שכה ערב לאוזנינו, בלי שנראה את דמותך הזוהרת, בלי שניפול על צווארך וניצמד אליך בנשיקה חמה שתבטא את התחושות העזות אליך: יפתח !
ילדנו הקט, איך אפשר להיפרד מאוצר יפה, מכוכב זוהר שדרך בשמי חיינו לזמן קצרצר שכזה? איך אפשר להאמין שהפיקדון היקר היוקרתי הזה נילקח מעימנו ונותרנו חסרי נשימה ? לא ננוחם עוד ילדנו , לא פוג יגוננו, לנצח דמעותינו עליך נגיר....
גם אם נאמר: הייה שלום יקיר, העצב בלב רק יאמיר ויאמיר והגעגוע ילך ויכביר...
לא , לא נפרדים עוד ממך, אתה מושל בישותנו ביד רמה, כל יום וכל לילה שימך ניקרא
באהבה ודאבה:
י פ ת ח !!!....
 
אל בית החיים..../מוקדש לזכר סגן יפתח שרייר הי"ד , הבלתי נשכח
 
אמרת לי היום: נעשה כבר קריר...
ואני בלבבי אמרתי: ארד אל העיר...
שם בסמוך לכביש הראשי,
בבית החיים העומד ערירי,
יש לי הכתובת החדשה של נערי...
כתובת כואבת... כפצע ממאיר שורפת...
מקום משכנך החדש במולדת...
נסעתי טרוד ...ואפילו במהירות...
הן צריך לכסות את ילדי בשמיכה...
הן יש ללטוף ראשו היפה באהבה...
לשאול אם חסר הוא כרים לגופו,
או שמא רע לבני בבדידותו...?
התכוננתי נפשית, בתקווה לפגישה
תכננתי בקפידה כל פרטי הדרישה...
והתחלתי לצעוד לרוחב המדרכה...
הדופק הלם בכבדות ברקה,
שיבת שערי ברוח התבדרה
ערימת עלי שלכת ברצפת האבן נתפזרה...
עוד מעט תתקיים הפגישה שלי ושלך...
הנה כבר הגעתי... בכבדות מתנשף,
הירח ממעל... מבטו בי רושף...
עיני במאמץ כביר מחפשות
את הילד הקט, את עיניו היפות
הקוראות אלי: אבא, הגעת בזמן
אז אנא ,קח אותי אבי הטוב מכאן
שא אותי, יקר לי, אל ביתנו הקטן,
אל הקן החמים המלא חיוכים
אל חדרי שאהבתי, העמוס חפצים...
אני מושיט את שתי ידי...
אני תופס את מתוקי בזרועותיי
אני חובק אותו אלי...
אך אללי... חי אלוהי...ואולי....
ההייתה זאת אשליה ודי?....
חלום מקסים בו אבירי עודנו חי ???
תעתוע דמיוני, כמו במדבר ביום שרבי
אין עוד מתום ליגוני...
עתה גופי כבד מצער...
עכשיו נוכחתי כבר בפער...
בין הדמיון למציאות,
בין האשליה לבין האטימות...
כן שוב היכה בי הגורל
אכזר, לועג כזד שפל,
אני נופל ומתמוטט
אבני מצבת בייאוש לופת....
הדמעות לא מפסיקות לזרום
נושא עיניים למרום,
משפיל אותן בחזרה אל עבר אדמה שחורה....
הלילה אני לא חוזר לשם...
הלילה כאן ילדי אישן...
הב לי ילד את ידך
אנשוק בלהט לחייך
הנה ככה ,אבא פה
ולא ינטוש את אהובו...
כאן בין מצעי עלעלים
ורגבי עפר תחוחים
לאורם של מיליוני כוכבים
נהיה יחד, כמו לפני שנים:
אבות ובנים מעריצים ונקשרים
כדויד ושלמה הגיבורים המקראיים...
יקירי, שלמות שכזאת לעולם לא שוכחים...
ועל כן נסיכי, איתך לנצח מתחברים
כהיסטוריה מלומדת בדפי הספרים...
הגעגועים הולכים ומתגברים,
הם מכים בכל רמ"ח אברינו הדוויים...
בלעדיך חיינו מתרוקנים
ולכן תמיד נשוב אליך ילד שלנו נצחי –
אל בית החיים.....
"......אפשר להשתגע..."/לעמי
 
אפשר להשתגע.. אמרת לי...
לאבד אותו... זה חורבן בית שלישי.!!!...
יצאו עיני מחוריהן מגודל הזוועה,
ראיתי בעיני רוחי את הכאב שלך,
יושב שפוף בצל קורתך...
נושא מבט חולם, מתחפר בשתיקתך,
ומנגד וילון דמיוני שחור חוצה אותך:
עבה הוא ועכור, נושא בשורה רעה...
רוצה אתה לומר מילה אחת שלמה,
אך היא יצאת מפיך מגומגמת וטועה...
כן בתוכך התוהו מתערבל ...
התחושות גואות כגל המתנחשל...
כמו צונאמי אשר בדרכו ליבשה
גורף עימו בכוח את כל הזוהמה...
שוחה הינך בתוך הסערה האיומה
עוד רגע קט תבוא חלילה החולשה
ואז תאבד לנצח הבושה...
ותצא אל היערות הנטועים על הר-
כרמל, ובכל מה שעוד נותר ממך
תזעק אל ההרים והגבעות זעקתך...
צעקת האב האבודה בשברונה...
צרחת האם המשתוללת ביגונה...
ויענו הדים בוואדיות החשוכים,
וילל תנים מוכי רעב ועזובים...
בבכי ונהי על החללים שנאספו
בין הצוקים ובבכאים...
ועוד לילה יעטוף את נפשך
היתומה מן הבנים... שנטמנו באדמה...
ותחשוב על כל שאר האבות
המתכנסים עכשיו בערגונות
אל ילדיהם , משוש ליבם,
שלא ישובו לעולם...
 
בצוק העיתים / לעמי ויפה שרייר
בעבר היה צבעו של הלילה כחול...
רבבות כוכבים זהרו ברקיע גדול...
פעם היינו צוחקים במלוא הגרון
וקולנו נישמע כצליל פעמון...
פעם היינו שופעי תקוות סוערות
ואז היו עינינו מן האור מסתמאות...
היינו מהלכים חופשיים בחוצות
והבריות אז נדמו: "יפים ויפות"...
הנוף היה תמיד קסום ,יציב...
וגם אם משהוא בלב הכאיב
דבר לא התמוטט ולא הכזיב...

היום, הלילה הוא שחור,
הכוכבים - גונם אפור...
כיום צחוקנו הוא אנוס
ומתקיים כמעט מתוך נימוס...
גם צליל עינבל הפעמון -
הפך הדו לשיממון....
וברחובות העיר ההומיה
נפשנו לא תחפוץ בחגיגה...
"בוגרים ומנוסים" אנו
חולפים על פני האנשים,
ממהרים לאן? כלל לא יודעים...
פנינו לצפון אך ליבנו בדרום...
לפעמים בלי קול מהרהרים:
הזאת המציאות ?
או שמא רק חלום...?
חפצים להתעורר בזמן אחר
לעצור את הזמן ההוא
שטס כל כך מהר...
לשוב אל ביתנו אשר על ההר
לפתוח שולחן ולחזות בך שר,
מאושר ונינוח בערב של חג
מתקרב אל הוריך ונופל
על צוואר...נושק לחיינו
המבהיקות משמחה
ומאמץ אל חיקך במיוחד את אימך...
את אביך שואל בחיבה: מה שלומך?
ומבקש ממנו עצה חכמה וטובה...
אחר כך כולנו מתכנסים חבוקים
על הספה הגדולה שכולה תיפורים
ובתוכה אנו "שוקעים", מאהבה
שיכורים...

כן, אני עכשיו נאנח, היו זמנים
ילדי, בן הזקונים, יפתח...
ידענו איתך רק נחת ושלווה
והייתה משמעות למילה: אהבה...
על-כן אנו אותך לנצח אוהבים !
ועל-כן ימינו כה הולכים ובוכים,
בשיירת כאבים שאינם נרפאים...


שלך ההורים אשר אליך משתוקקים
בכמיהה עזה שאין עוד כמותה !

יפה ועמי שלך !
הבן יקיר לי.... / לזכרו...
הבן יקיר לי: יפתח
כה ענוג בשנים וכה זך...
ילד שצמח והיה זן נדיר,
קצין מבריק עם רצון כביר...
לטפס ולעלות במעלות הסולם,
להצליח ולהוכיח לכולם,
שאין דבר שנבצר ממנו לבצע
אפילו אם טרוד הוא או יגע..
בכוח שכלו ובסגולות תבונתו
הסיר תמיד כל מכשול מדרכו...
בכל קורס בצבא הצטיין והבריק
ובעיניו היפות תמיד החיוך הבזיק...
הבנות אהבוהו מכל הבחורים...
ומי יכול היה למנות... כל הלבבות השבורים ?....
חן וכריזמה – זהו יפתח !
כך אותך נזכיר ונזכור,
ולנצח לא נשכח !
שלך, שתמיד אוהבים ורוצים !
נסיך הכתר, אביר ליבותינו המדממים :

י פ ת ח
הימים חולפים... /מוקדש בהוקרה ליואל סבר
הימים שלנו מדשדשים עם הזמן...
השעות שלנו מטמיעות צערן...
הרגעים של כולנו - מיטשטש גונם...
הדיבור בו הורגלנו – נשבר קולו...
החיוך אליו נזקקנו – קפא באיבו...
הברק של שערנו - הועם זהרו
ריסי העיניים - כבדו על עפעפינו
הזיעה הקרה - בצבצה על מצחנו
הנשימה הרעננה – נעכרה בריאותינו
אחי, התאמין לשינוי החל במשפחתנו ?
חברי, הכך היית חושב שנהיינו...?:
חלולים, חסרים, נכים בנשמה,
חסרי מנוחה, חיים בתוך בועה...
מחפשים נואשות אחר תקווה,
אך היא איננה, נעלמה, ...
בגרוננו עצורה זעקה, בדם שטופה...
כמו ספינת מעפילים אשר בים סוער נטרפה...
מגששים שרידיה באפילה גמורה דרכם -
אך לרוע מזלם לא ימצאוה לעולם...
סיפרנו לך ידידנו הטוב
רק את העיקר, את הקורטוב...
את כל השאר אתה הרי מכיר:
הן שוב הגעת אל העיר
אותנו לבקר, לראות...
בפעם המאה דמעת-אכזב למחות....
אוזנך הקשובה תמיד לשמוע הצרות
להתקשר,להתעניין ולייחל קצת לשמחות...
נבכי נשמתנו גלויים הם לפניך....
אין לנו דבר הנסתר מנגד עיניך,
יש לנו את ה"לפני" שאתה כאן
וה"אחרי" שאתה בא...;
הקודם: סתווי וקדורני
האחרי: מואר ואביבי
 אחינו, אכן ימינו קשים וחשוכים...
אך במחיצתך ידיד אמת הם חמים
ומלאי ניחומים....
שלך, לנצח משפחת שרייר
התאכזר לי הגורל / לעמי שרייר
שותת, שותק ליבי בעלבונו...
רעב, חפץ גופי בתשוקתו...
נצבט, תפוס ראשי במחשבתו:
איתך ועליך - בדממת עולמו.
כן, הזמן את הכאב
לא מקהה לעולם
מתעצם החלל הכהה, המושלם...
לעת בלותי אין לי עדנה...
נותרת אך נפשי בתהום יגונה
מספידה את בני אהובי שאבד
והבכי עולה וחונק בגרונה...
צעירה היא נפשי,
אך הגורל מזקינה...
תאבת-חיים, אך...
לשווא ממתינה
מבקשת נחמה
וכולה נשמה...
מתעטפת בשחור
צעיף בדידותה...
יפתח ! את שמך
היקר לי כל-כך...
מאה פעמים ביממה
אצרח ואצווח,

את חזי ההרוס
בשתי ידי אמעך
ונשיקותיך הרכות
אל זכרוני עימי אקח...
כשעל הכר הספוג
דמעות של דם עינויים –
מר אתייפח, עליך ילדי
מתוקי, שושני הצחור:
י פ ת ח
יפתח , יהלום נקי של אמא,
בוא בחלומה, אל סיפי מיטתה
בוא ומחה את המרירות מנפשה,
נשק את את הלחי הספוגה מן הדמע
לטף הזרועות שחלשו מן היגע...
היזכר בן יקר בילדות הקדומה...
איך אותך בידיה נשאה בתשוקה
איך חיבקה והצמידה ליבך אל ליבה
ובנהמת לביאה אימהית גוננה
על גורה הקטן שבכרסה הרתה...
יפתח, עוד הלילה תמתין אמא לאות
יפתח, כעת נותרו לה רק החלומות
אז תחזה היא בתמונות אנושיות
שלך הבא מארצות נעלמות...
דומה ושונה תתייצב מול אימך
והחיוך המוכר ירחף על שפתך...
ותאמר לה: אימי, לא שכחתי דבר !
עבורי אין עתיד או הווה, רק עבר...
לא נניח לזיכרונותינו לגווע
לא ניתן לאהבתנו החמה לשקוע...
צחקי אלי יפה שלי, בקולך הנעים
והראיני אך הפעם זיו פנייך הקסומים,
מלאכית שלי טובה,לנצח את שלי בנשמה !
ותסתיים הפגישה החלומית ,הרגישה...
ותתעורר אימך ליממה חדשה...
ותאמר בליבה:יקירי העניק לי אמש כוחות
וציווה עלי להמשיך ולחיות...
שומר צעדי ממרומים וגבהים,
טובים עלי דבריו ומוסכמים,
הן הבטיח שלא ישכח לעולמי עולמים....
בכל נימי דמי ,אתה יפתח איתי !
ילדי, אהובי , חברי, נסיכי ,
וללא ליאות ליבי הדל ירתח:
י פ ת ח

א ת ה / לזכר סגן יפתח שרייר הי"ד
רבים בחיינו הכרנו והוקרנו..
אולם אך דמותך המתוקה
בכל ישותנו נצרנו...
עת סערה בעונתה מלחמה,
צפה ועלתה הבשורה המרה...
סגן יפתח היה לאגדה:
גבר צעיר במלוא הודו
מפקד נועז ,במלוא טהרו
נפל בגבורה עילאית
על משמרתו !
אזי הבטנו היטב בתמונתך
פניך קרנו בתום אך בבטחה..
ידעת לאן פניך מועדות:
להגן על העם בגדולות ונצורות...
ללא כל סייגים והיישר למטרה
בכל עוצמת הדבקות והיושרה...
אין, אין עוד אחד כמותך !
בשבילנו: למען אחיך בבתים,
במקלטים, בכפרים ובערים..
למעננו אנו, מסרת חייך היקרים !
אנו עומדים מול הציון שלך
בבית העלמין של כל החיילים
ודמנו קופא בכל האיברים...
מה היה לנו ?, אנו שואלים
עד מתי נמשיך לקבור
את הנערים הזוהרים ?
אל אנא מכאן אנו פונים?
איך עוד נמשיך בלעדיהם
את אלה החיים, אשר
מתוכן הם ריקים ?...
בלעדיך יפתח את כל
השמחות נשכח,
אתה בכל ימינו ולילותינו נוכח !
י פ ת ח !
רגשותינו בלולים בכאב
ונחמץ ודואב לו הלב,
ים של געגועים
ודמיונות תעתועים
מתערבלים כגלים גבוהים
המטביעים בשיגעונם
את כל השחיינים...
ונותרת אך רצועה צרה
של חוף צחיח ומבודד
כי אנו נשארנו בצד, לבד... בדד...
 
הורים שכולים / מוקדש להורים של גדוד 101 ולזכר : יפתח, אילן,יהונתן,עדי ופיליפ הי"ד
הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם.....
כחרס הנשבר, ליבכם הדווי...
הערב היורד על העיניים נח...
גופכם מעוצם הכאב כבר רווי ,
השחר, אורו המועט מעוכב..
נדמו צלילי תזמורת השמחה...
נמרטו נוצות הגנדרנות, הגאווה...
חושבים כל הזמן איך היה לפני...
לפני שאבדת לנו לנצח יקירנו,
לפני שנפוג כל הטוב שחווינו,
בטרם עלה עמוד האש על ביתנו
וכילה בהינף-גרזן את כל חלומותינו...
אכן עלה הכורת: מאיים, מר ומאוס
ים דמעותינו הפך במהרה לאוקיינוס...
התשוקה לראותך ולנשוק שתי עיניך
התפילה לזכות לבואך, ללטף זרועותיך
אינה מרפה ואינו דוהה צבעה...
הזמן אינו מרפא, המחלה היא קשה...

עלינו אמש מוקדם על משכבנו
את תמונתך בן קירבנו אל פינו...
אח"כ הינחנו אותה על החזה
צמוד ללב הסדוק הנדכה...
כך נישן איתך ילד-גבר,
מלאך של ההורים...
כך נתמזג שוב ונהיה כאחד האנשים...
אז נהיה שוב מלוכדים ומאושרים,
ולא יאמרו עוד הבריות: אלה בני-האדם שבורים-מיוסרים...
אלה הם ההורים השכולים...

כי אם: הם ההורים חזקים !
ולמען החיים הם נלחמים...
הם היהודים האמיתיים
ולאור בניהם הקדושים
את החיים הם מקדשים....
אוהבים וזוכרים בכאב:
הורי החיילים/הצנחנים
גדוד 101
הלל יפתח  
בן יפה נולד בארץ ישראל,
שירו לו ברטט כל בית ישראל
חמוד ומיוחד, נושא שם בן נועז (יפתח)
אשר על הגנת העם דמו הטהור ניתז...
שאו מזמורי הלל לסגן צנחנים: יפתח
ובקול גדול אימרו: זה השתיל לגדולה יצמח !
בבריאות יגדלוהו הוריו האציליים
שידעו להוקיר ולאהוב הורים שכולים...
יבורכו לתמיד על יכולת הנתינה
יעלצו הורי יפתח על זאת המתנה...
שם כה נאה העניקו לילדם
ועל כך תהא תמיד גאוותם...
שהשכילו לענות על מסירות וגבורה
בחמדת התבונה וקדושת היצירה...
ישמור ה' את הלל-יפתח
ואת כל קרוביו ינחם וישמח...
לב אנושי וחם בקרבו
ותמיד יקרב רחוקים אל לבבו
יהיו חייו כיערת דבש מתוקים,
וכל מעשיו לתפארת האנשים !
הלל-יפתח: יהללוך הבריות בשפתם
יפתחו אליך לתמיד את ליבם
אוהבים אותך נסיך קטן:הוריו של יפתח הי"ד
"זר לא יבין זאת..." אמרת לי
ודמעה עכורה זלגה מעיני...
נאנחת אנחת יגון צרודה
ואני קיבלתי אותה בהבנה...
התמזגת במזרון שעליו שכב,
התבוננת בחדרו שאותו כה אהב...
אחה"צ חמים וקייצי
ובגוף פועם רגש פראי...
קמוצים האגרופים בחזקה..
ננשכים החניכיים בתשוקה
לחבק, לנשק לאהוב רק אותך...
חולות נפשותינו מרוב אהבה
מחפשים לשווא עוד תפיסה
עוד מגע...לנשק כפות ידיך
ולצפות לבשורה על שובך...
אך שוב ערב שבת בא לעיר
ובבית הסלון שוב את פניו מקדיר...
נפגשים, מדברים קצת אוכלים
ומעט גם שותים, אך הריסים
מושפלים והגרונות ניחרים,
גם בטלפון לעיתים משוחחים...
אך פנימה בכל האיברים "המכוסים":
בשר ודם ולב ו"חדרים",
הנימים רועדים והעורקים שוצפים
יפתח – אנו אותך חסרים כל כך..!
ואז הולך כל איש לפינתו האישית
ושואל את ה' חרש-חרישית:
למה ומדוע ריבון העולמים
לקחת מאיתנו את אוצר האוצרים?
למה עזבתנו לבכות כל החיים ...
במה חטאנו לפניך, מלך- מלכי המלכים?
וקול אלוהי בדממה אז נשמע:
הטובים והטהורים בצילי יחיו
ובחברת צדיקי עולם יתהלכו,
בגן העדן ינוחו כחפצם
ובשלום ושלווה ישקדו על לימודם...
טוב, אנו אומרים, אם זוהי התשובה
נשתדל לקבל אותה בהשלמה...
ובנרות השבת הדולקים בקדושה,
ובכוסות היין שעל המפה הפרושה
נשבעים בפעם המאה לזכור ולהזכיר
ללא התרסה, ללא מחאה ובלי הפגנה,
אלא רק באהבה מהולה בנתינה...
ממש כמו שאתה חיית עימנו:
ברגש, חסד וצינעה בהתגלמותה....
שלך באהבה מאז ולתמיד הוריך יפה ועמי
כולאת עד כלות זעקתי אליך
עוצרת בעד ים של עצב מתגבר
היום שלי חשוך ואין בו בהרות
עבים שחורים צפים,לא מבשרים טובות...
כך אני נעזבת: פגועה, חשופה ותועה,
את רוקי בולעת בקושי, רוצה, מבקשת: אותך !
רק בחדרך מבקשת לישון בלילות
לחוש בחמימות שמיכתך, לנשום ריחות
הבגדים שלבשת טרם צאתך למלחמה....
ללטף ביד עורגת כל בגד שעטה גופך
מחבקת בלהט אויר שנותר פה
לאחר לכתך אל משימתך האחרונה...
יפתח, זוהי השנה הראשונה בה
איבדתי אותך, בני המדהים...
איך אמשיך את רגלי לגרור
במסדרון המר של החיים?..
יפה שלי, אהוב מכל אדם,
מי יבין צערה של אם
אשר ליבה כמעט נדם?...
רק מי אשר חווה יגון
עמוק כזה, יודעת מה
אני עוברת, בחורף ממושך הזה...
יפתח, איך אפשר להשלים
עם רוע הגזירה?? כל בוקר
אני נעה בין יאוש לאכזבה...
שותה את כוס התה
אך הוא תפל, נימהר הוא טעמו...
יוצאת אל הרחוב, אך הוא שומם
ואפורֹכהה ציבעו...
מה שווה תבל בלעדיך, חיים שלי ?
במה אתנחם יפתח, אם אתה לא לידי ?....
.
ים דמעותי בלתי סופי הוא:
רחב עמוק ומסתער אל חוף סלעי....
אין מרפא לכאבי ליבי,
אין מושיע: בני, ילדי אהוב נפשי !....
י פ ת ח !!!!!......

שלך, אימך האוהבת לנצח !
יפה
נטע רך / לעמי ויפה שרייר
נטע רך ילדי...
שתיל ירוק עיניים..
נגע הרוח בגבעול,
יצאה השמש במחול...
תלתלי ילדי זעים,
בפכפוכי שלגים צחים
הנהרות והנחלים
זורמים בנחת בתלמים...
ליטפו האנשים ברוך
את ראש האורן,
” עד מה נאה הוא.."
שחו הם.. "כמה ענוג הוא ושלם..."
כבר צמרתו הגביה על
כך קומתו נסקה אל-על..
יקרת לנו צמח חי,
היית לנו בן ושי...
חיבוק וגם מגע שפתיים
מה טוב לדור איתך בשניים...
קשה לי הפרידה עתה..
בוא ונדחה את שעתה...
הייתי פה מוכן להיות
עד תום הזמן,
עד בוא הכלות...
עדי תכלינה הדמעות
עד יסתיימו דברי-ימי הזיכרונות..
עד אכלה רגעי בדידות קשים...
עד ירפאו עצבי חיי החשופים...
עד תום כל הנקמות
עד תנוחמנה אימותינו הבוכות...
עד ישובו בנים לגבולם
עד יבוא קץ לסבל האדם...
עדי ישקוט הדם... ונדם....
פגישה בגן-עדן /לזכר חיילי גדוד 101
נפתחים שערי שמים כחולים-לבנים,
רבי גוונים בהירים וצלולים...
מוקפים מכל הצדדים מלאכים
המורים לנשמות לכבד את הבאים...
בסך צועדים הבנים הנאים,
גיבורי ישראל לבושי המדים,
עיניהם פקוחות לרווחה, משתאים
מניעים ראשיהם כלא-מאמינים...
רב המלאכים ניגש לברכם,
נושק ברטט קדושה על מצחם...
נושא מאמרו וברמה נשמע דברו:
ברוכים תהיו לאבינו- מלכנו
לגברים שכמותכם מכוונים רצונותינו
עזים וברי-לבב תשבו במקומותינו
ובעדן-מקדם תתברכו באדוננו...
מביטים הבנים איש בדמות חברו
ואט אט נזכר כל אחד מהם בעברו...
"הן לחמנו יחדיו באויב האכזר,
נשלחנו לקרב הארור, הנימהר...
במבני האבן, בכפרים הזרים
איבדנו חיינו הפיזיים
הקודמים...
היינו בני-אדם, בשר ודם
וביום אחד נצטוינו - לגונן על העם...
בינתיים עולים השמות הסמליים:
יפתח ,אילן , פיליפ, עדי, יהונתן
ה' יקום דמם...
ועולה ברוח קלילה, בשם האל:
דגל כחול-לבן, הנס של ישראל....
ושואלים גיבורי הקרבות שאלה:
האם ניצחנו או הובסנו בזו המלחמה?
האם לשווא דמנו היקר נשפך,
או שמא יצאנו מנצחים מהמערכה ?
קולות רעמים וברקים מתגלגלים
קול שירתך.... / יום הכיפורים התשס"ו 
קול שירתך עלה בחדרים...
היה זה ערב יום הכיפורים...
צלול ועמוק היה קולך
ואנו משתאים עמדנו ממולך...
האם היתה זאת שירה אלוהית
או אולי תפילה חג עילאית?...
השתפכו מנגינות העבר הרחוק
והלחן כה עגמומי ומתוק...
מנגד המו גלי-ים בשאונם
ולבתי הכנסת נהרו ברוב-עם
זקנים וטף, נשים ובנות
עוטים בגדי-חג וכיפות רקומות...
הר כרמל הסתחרר בתחושה
של קדושה...וקולך עדיין
הדהד ברמה...
חזרנו ברוחנו שנים רבות לאחור
לזמנים המאושרים של היופי והאור...
למזמורים אבודים מבית ההורים
לחגים בהם הלבשנו ילדינו הקטנים...
שיחזרנו ברגש סלסול החזנים
את ילדותנו התמימה,הרגשות הנבוכים...
הכל ניראה עתה רחוק ומיושן
כיין עתיק שטעמו מעודן...
קול שירתך, עוד מעט ונדם...
נחזור שוב לסתיו, לאורו המועם
נטה אוזן-קשבת לרוח מן הים...
נחבוק איש את רעהו, שבעי אכזבה...
נחפש בלהיטות את תחושת הקירבה...
אליך מלאך השכינה הפרטי שלנו
אליך יפתח הקדוש מכולנו....
זוהי העוצמה, זאת ההעלאה
של קולך המקסים,של המיית שירתך...
שלהבת נר השבת/ לזכר סגן יפתח שרייר הבלתי נשכח !
באורו הרך של נר השבת
ראיתיו בברור מישיר אלי מבט..
עיני מלאו דמעות שמחה
כי הנה אנשק את דמותו הנאווה...
פיו הצעיר שוחק אלי בתום
וגופי מצטמרר בקדושת היום...
" ברוך מקדש השבת "
אני לוחשת שלוש פעמים...
והנפש רוחשת, כולה מבקשת
בתחינה מקודשת: ילדי הנדיר,
ה' אותך אלי במהרה יחזיר
שמור וטהור וכתמיד
מלא אור, כמלאך החוזר
מהר המור: צח ומבהיק
חכם ומצחיק, נעים ומדהים
מוקף ידידים...

ניעורה נפשי המצפה
מטולטלת מחשבתי הצפופה,
הנה ירד כבר ערבי,
כמה מתמרמר גורלי:
חיי כבר אינם כשהיו
דומעים עצבי ...נחשפו...
רבים ידידי שנטשו,
הלכו חברי שחיבקו...
נותרת להבת הנר היחיד
לנצח אוהבת אותך, לתמיד !
מלך צעיר ונועז של חיי
שוב דוקרות הדמעות בעיני...
לא תחזור עוד אלי, אללי !...
אין נחמה לי, כהים כל חושי...
יפתח האשליות נמוגו
יפתח הערפילים נפוגו...
יפתח השבת כבר עברה...
יפתח תקוותי הקבורה...
נהמת הרוח בקלידי הסולם..
קולי הצלול התעבה וניצרם...
אבדו השמחות, חלפו לעולם ...
עזב יקירי ... היגון לא יתם !.... 
ת א ו מ י ם / לירדן באהבה
בשעת רצון ובמזל-טוב הגיחו לעולם האחים,
קראנו להם: ירדן ו-יפתח - תאומים.
בבירת הצפון צהלות ושמחות:
קרובים ומכרים הביאו המינחות...
יפים ושובבים כמלאכים מתוקים
בגרו והבשילו לעיני האנשים.
"...בנים כל כך יפים ומוכשרים"
אמרו התושבים, אך אנו לב לא שמים :
רק מלמדים ומכוונים, מחנכים ודרוכים
אוהבים וגאים בהישגים של הבנים.
דומים אך שונים: ירדן – כמימיו הצלולים
והזכים של הנהר הקדוש שעל שמו נקרא,
הוא רציני ואחראי, מלא תובנה ותבונה,
יפה-תואר ונפש וכולו לב ונשמה,
לאחיו קשור בכל נימי נפשו ועוקב ברננה
אחר הצלחתו.
יפתח – כשופט המקראי בשעתו: איש צבא
מובהק, חדור אידיאלים ומוטיבציה, מנהיגות
טבעית, שואף לשלמות (וכמו יפתח הגלעדי
יש בו את מידת היושר והתמימות),
דאגן לחייליו ואוהב את עמו, גלוי-לב
ומעריץ ללא סייג את משפחתו אליה
הוא מסור בכל מאודו.
אכן יש סמליות בכל שם הניתן לרך הנולד,
אותה התאמה מופלאה נותנת אותותיה בבנים
בהמשך החיים...
ירדן, אתה חש לפתע איך איבדת את אחיך:
ליבך חש כאב חד כרצח, חלק ממך נחבט לנצח...
ניקטע גורל משותף של 21 שנות ברכה ותקוה...
ועתה הינך בן למשפחה אבלה...
קשה לך לראותנו נאנחים וגונחים
(משתדלים רק במסתרים, עד כאב...
לכלוא את הזעקות המרות האצורות
ועצורות בחזה...)
על אחיך יפתח המדהים...
אתה רק תומך ומנחם ונוהג בנו זהירות,
ותמיד בולטת בך מידת הצניעות :
כל-כך מנומס ומקסים את כל הסובבים,
וכמו את יפתח – גם אותך כולם אוהבים!
ירדן בננו הצעיר, הנינוח, כולנו זקוקים
עתה להמון כוח...
אנו מתבוננים בך ורואים אותו
אך הוא כה חסר
ולעד נבכה אותו : יפתח , היאך? , היאך? מלאך !
ירדן, ה' ישמור צעדיך בן יקיר שכמוך,
ה' יצליח דרכיך וישמור בריאותך !
אנו תמיד עוטפים אותך בהילה מאירה
של הבנה ודאגה, הן אתה הנחמה האחת אשר לנו נותרה...

שלך: הוריך החזקים אך שבורים....
אחרי המלחמה.../לזכר סגן יפתח שרייר הי"ד
בנוף הררי ומסולע
ניבטים אלי פניך,
גונם בהיר, מואר...
ממעל "מזדקר" ירח מר...
שיער ראשך ילדי
נזר כתם-אופיר לדמותך...
יפה גופך, עוטה לבן
זרי דפנה קשוטים לך...
אתה אציל בנשמתך,
רואה, צופה בארצך
והיא כאם וכאישה
אומללת ונטושה...
היא חסרה אותך,
היא בודדה מאד
ואין היא מצפינה הסוד...
זועפת ביגונה
מתגודדים בניה
כוחה כשל במאבק,
סוערת בדמיה...
הומה ומרוגשת
עוד אין האם תופשת...
כי כה הרחקת לכת...
וכי אין ידה משגת
עוד לקרוא לך לגשת
להאיר הדרך בעלטת,
באשר האדמה רועדת...
אתה משוש חיי !
מאור ימי הנותרים,
מופיע אך בניגונים...
בנגוהות הכוכבים
בזמרת הנערים
בזהב שלכת כותרים...
באלפי האותיות
הנשפכות במלל
השממה...
באין לנו דממה...
אחרי המלחמה,
אחרי המלחמה...
אנדרטה בליבנו / ליפה ועמי שרייר
אנדרטה בליבנו היצבנו אלוף,
יד זכרון לרוח, לגוף...
רוחפות מחשבות, מכסיפות שערות...
גם עינינו שקועות, הדמעות מורתחות...
הגו כבר שחוח מעוצם המכה
סופגים באיפוק את גודל הזוועה....
יפתח, אנו אומרים שמך מאה פעמים !
יפתח, אנו שבים לשחזר באלבומים...
יפתח, אנו חולמים בהקיץ... ובליל הסיוטים...
יפתח אנו כבר פקעת של זרמים שוצפים
אשר כולם אליך, בהתמדה מתנקזים....
השתנה מראה הוריך, יפתח...
אם היית רואה אותנו עכשיו...
היית מבין לעומק עד כמה :
זה קורע אותנו מבפנים !
לאבד אותך !!!
יפתח, עד בוא יום אחרון לחיינו
לא יפחתו, ולו במאום, תעצומות
הנפש של חיבור נשמותינו....
שלך אנחנו בכל נימי דמנו
ויגון אהבתנו !....
הוריך האבלים ...
אספתי אותך אל חיקי/ לזכר סגן יפתח שרייר
בדממה וקדושה אספתיך יקר
אל חיקי הזקן, הקמוט, המוכר...
עטפתי גווך רגבים זהובים
שילחתי אליך זרמים חמימים
ידעתי: חזרת אלי מעולם החיים...
מהר מהצפוי עבור האנשים...
אך אני לך חיכיתי, עלם-גבר מיוחד!
אמרתי בליבי תמיד: כי לי אתה נועד..

זה היה צו הגורל שלי וגם שלך:
שיום יבוא, דבר לא יעצור עוד בעדך...
לבדך תשוב אל זרועותי המושטות...
וכעולל חסר-כוחות תנום לך בטוחות...
בלוע בטני הכרסתנית וירכי הרחבות...
בתנוחת עוברית אסדר לך משכב
לא תדע בקרבי עוד צמא או רעב...
עיתים רבות עוד לפנינו, מחמדי,
נוכל לעד להצטנף אחת עם השני...
וטוב לך ילדי ,עם אמא-אדמה....
ולה הזכות לחבוק לנצח את גופך
וליהנות כל חיי כדור- הארץ
מעוצמת הקרבה ולהט האהבה...:
אהבתה של אם ישישה ומגוננת,
אשר כל כולה אליך מכוונת
היא לא תיטוש את בנה האובד
שאליה הגיע מיוגע ובודד...

רק תלטף ,ובלשונה תלוק :
פצעי הדם והנשמה...
כזו היא אימך... אדמת המכורה...
 
בסתיו…/זכרונות…
עם פריחת הסתוונית והחצב
נולד ילדי הזהבהב…
דומה הוא לנרקיס, לכן אותו אוהב…
גדל הילד ופורח, מסב לי נחת ושלווה,
נובטים לאט זרעי האושר,
כל יום זורחת החמה…
עם שחר אני קמה ובליבי שירה
הן בליל אמש זכיתי לתת לו נשיקה
על בהונותי הגעתי אל מיטתו החמימה
נשאתי השמיכה אשר אל הרצפה צנחה
וכך מיד הגעתי אל לחיו המתוקה…
יפתח… אני לוחשת מעומק הרגשות:
יפתח… אני אוהבת את ידיך היפות
יפתח בני.., כריכים הכנתי ועוגות…
לבית הספר אלווה אותך, תלמיד חרוץ..
ולאחר מכן אל הבית חזרה ארוץ…
לנקותו ולייחל עוד לשובך מחוץ…
על הסף אעמוד ואצפה, הנה …הנה..
אתה מופיע מרחוק, על כתפיך
הילקוט אשר צבעו ירוק…
כמה יפה הוא בני הקט
כמה חכם ומיוחד…
אני גאה בך ילדי,
מושיטה זרועות אל אוצרי….:
חיים שלי… חיים של אמא…
ניכנס הביתה מהרחוב,
היצמד אל גופי ילדי הטוב…
כן, כך נצעד פנימה חבוקים
צמודים היטב, לא נפרדים,
בכל כוחותינו האנושיים
איש לא ישים כל מכשולים…
לא תהא זאת דרך חתחתים,
מרופדת היא לך בסחלבים…
הנה ,כבר סלון ביתנו
הבה ,נישאר כאן שנינו
חבק אותי ואל תרפה!
מלאך של אמא, יפההפה !
וכך שרויים באוירת הזכרונות
לא נצפה כלל לבאות…
יקפא הזמן, ימוג הפחד
הנה ילדי עבר בי רעד…
עוצמים בחוזקה ריסי עיניים
וטוב לנו ילדי,מעולה יחדיו, בשניים….
אמור: לעד לא אעזוב אותך אימי !
אני שלך יפה שלי….
 
האושר שנגוז..../לשרון
רעננים וכה צבעוניים
היו פרחי אהבתנו:
שזורים חוטי זהב דקים ואמיצים...
רדיד שיפון בהיר וריחני
הייתה גאוותי על היותך שלי...
לרגעים כמעט ולא זכרתי:
האם אחי הינך, ילדי ?
... או נסיכי...?
ימים של שמש בהירים
שטופים בסילוני האושר,
עברו ביעף במרוצת חיינו
והמתיקו את הטעם של שנותינו...
כל שחר העירני מחויכת ומקווה
רק למענך..
כל בגד שעטפתי בו
גווי המחוטב – לכבודך היה...
כל רביד שעל ידי ענדתי -
לשאת חן בעיניך, נקנה...
עת סרקתי שערי מול המראה,
ניצבת חובק גופי מלא הבעה...
תמיד ידעת לומר המילה הנכונה
לחזק התודעה ולקיים ההבטחה..
זוגיות מושלמת כמו שהייתה לנו,
מלאת רוך ותשוקה מהיום שהכרנו,
לא תימחה לנצח מלבי השבור
אשר בכבלי אהבתי הוא אסור...
בשלשלאות יגוני הבלתי נגמר,
בשביל החיים הנפתל והמר...
דמותך המיוחדת כל כך
עוד מפעמת בנפשי הבוכה אותך: י פ ת ח
אביר חלומותי המנופצים
ומלך עלומי הנשברים....
אותיות שמך, יפתח
חרוטות על לוח ליבי
הסדוק והנמעך....
השבוי באהבתי אליך
ומסרב להינחם, יקירי הנצחי !
 
החגים בלעדיו...
החגים בלעדיו נטולי שמחות,
הימים בלעדיו חולפים בלי תקוות...
עכורה החמה,אפורים העבים...
ציפרים נודדות, מזמורים עגומים...
ידידים אוהבים מחבקים ומסייעים...
אך אנחנו בלב מתים מגעגועים...
יפתח בננו היפה והקט,
הזמן הולך ופוחת לאט...
זכרון היותך בביתנו החם
חי ותוסס, שובב וחכם –
שובר את הלב הדווי, המועם....
היית ילד מיוחד במינו:
שתמיד התבלט בטוב ליבו,
ברצון לעזור מעבר לניתן,
לאהוב ולהעניק ולא לצפות
למתן...לעודד ולתמוך בכל
אדם ולהאמין בטוב שיש
בבן האדם...
כמה אתה חסר לנו עכשיו ולעולם
כמה רוצים לחבק אותך כולם !
בלתי נתפס מה שפה קרה לנו...
יפתח, אנו אומרים ,הישאר עימנו!
איפה אתה בננו יפתח ?
למה עזבתנו בתוך המפח ?
יפתח , את שמך נהגה בבכי...
יפתח, לנצח לא יפוג הנהי,
הבריות לתמיד יזכרו בחיבה
אותך יפתח אהוב השכינה:
י פ ת ח

זאת הסיבה שה' אותך לקח,
לשכון לצידו ליד כסא כבודו...
טהור ותמים כביום היוולדו
יפה ונעים הליכות שכמותו...
יפתח הילד הרך שמבני האדם
לוקח... והיה לקדוש/למלאך....

י פ ת ח.....
העצב אין לו סוף / לעמי שרייר
הזמן דוהר ואנו איתו
אך דבר אינו שורף
כמו לאבד אותו...
כל שעה הזוחלת במחוג
אינה מקהה במאום
את העצב העמוק...
היגון שלנו נימשל לים:
רחב אין לו קץ
וסודו נעלם...
אין לו גבולות
כשבו טובעים,
ופעם שוקטים מימיו
ולעיתים סוערים...
פעמים מסוכנים הם
ולפעמים מוטרפים...
כך הלילות העייפים
כשעל המיטות אנו
גונחים, כך המצעים
הרכים אשר את
דמעות עינינו סופגים...
בנעלי הבית מדשדשים
בדממת חדרי הילדים...
הבנים שגדלו ועזבו
את הקן,כדי לבנות את
ביתם הזוגי מלא החן...
וזוכרים, כל כך נזכרים...
בימינו איתך, ימים זוהרים:
יפתח המדהים,
ה"קדיש" של ההורים...
המוצלח בבחורים
הנבחר בעתודים...
לא נזכה עוד ממך
לאותם החיוכים
ששמרת תמיד
להוריך המסורים
אשר ידוע ידעת
עד כמה אותך הם אוהבים:
י פ ת ח ! -
לא נדע עוד אנא אנו
באים, להיכן יוליכונו
החודשים והשנים
ומה צופנים בחובם
התרחישים העתידיים...
רק התוגה הידועה
כאן שולטת בכיפה
ללא ליאות, ללא תיכלה....
לא מסתיימת התקווה
עוד יום אחד לחבוק אותך:
י פ ת ח ! ...
חלום...
בחול דוהה וטובעני
מבוססת כל היום אני...
הנוף צהוב, הססני,
רגלי כבדות ונפוחות
ואך בקושי הן זזות...
קופחת שמש מעלי
ומזיעות כפות ידי
נשימתי צרודה ונעכרת
הנה עוברת בי רעדת...
אתה יפתח ניצב מולי
ויופייך נוגהה בי...
ריסי עיניך מצלים
על הפנים השזופים,
קורנים בזיו חמה
ומוארים בזוהר השכינה...

בני, אני זועקת בריגשה
עצור,! הנה הגעתי לפגישה
חיכיתי לה ימים רבים
ציפיתי לה לילות שלמים !
יפתח, בבקשה אל נא תברח
תן לנשוק גופך הצח,
הב לי חיבוק אמיץ ממך,
לא, לא עוד ארפה ממך !
אך אתה רק מחייך ומרוחק
מנופף לי בידך, קצת מאופק...
קולך אינו נשמע, רק שפתיך נעות...
ולאט לאט מתרחקת דמותך
אל עבר הגבעות המתגבהות...
ליבי מתכווץ בצערו כי רב,
הן אתה אהובי אלי לא שב...
וגופי מיטלטל בקור ובחום...
משתוללת מכאב ...ונפשי
כמעט תידום, אך הנה התעוררתי:
כן, היה זה חלום...
עוד ליל ביעותים שבא לסיומו...
במר עלי נפשי , ראשי בכתלים מוטח
וזעקת נכזבים מתפרצת בסך:
איכה עזבתני ילדי יפתח ?....!!!
כמה דמעות....../לעמי ויפה שרייר
כמה דמעות עוד עינינו תורדנה
כמה יפחות עוד שפתינו תשמענה,
כמה זעקות של כאב בחזה תיבלענה...
וכמה צריבות-של תוגה עוד תורגשנה...
הגוף המיטלטל ביבבה לא נגמרת
הנפש השרויה כל הזמן בעצבת
האבל העמוק הנותן כבר אותותיו
לוכד וסוגר על כל מה (ומי) שנאהב...
רוצים לבטא...שתחוש במצוקתנו
בסערת הרגשות המאיימת להחרידנו...
אך אתה כבר לא כאן נסיכנו הנוצץ...
כך נותרנו אילמים והלב לא חפץ...
המילים הן חיוורות ולא תצאנה חוצץ...
נעשינו מאופקים ו"ברי-שליטה"
למדנו לקבל גזר הדין בשתיקה...
מיוסרת (השתיקה) ולעד "מכובדת"...
עפעפינו כבדים בעידן ה"אין תקווה"
מניפים הזרועות, ומוחים עוד דמעה:
והיא ניגרת וקמטי הסבל יוצרת,
אך הנשמה עוד בוערת:
אותך יפתח בלהט אוהבת !
שוב פורצת צעקה שלעד לא נבלמת !
י פ ת ח ! ! !.......
 
עוד מעט יבוא מטר..../לזכר יפתח
עוד מעט ירד המטר
כך אבי הטוב לי אמר...
טובים מי הגשם ללב הנשבר...
יפה החמה לאחר שוך הסערה...
כך כתבה המשוררת בספרה...
דומות קרני-שמש למילות נחמה..
הרעמים החזקים מפחידים ....
כך שחו לאם הילדים הפעוטים...
מרעימים בגבולות תותחי החיילים..
השתילים צומחים ועולים בגן
כך אמר בשמחה הגנן...
בנינו הם פרחים, מעשה ידי אומן...
היזהרו נהגים, הכבישים חלקים...
כך התריע השדרן באחד הערוצים...
אגלי דמעותינו שורפות את הפנים...
בחורף הקרב לא נשמח כבר יחדיו,
לא נצא לגינה שאהבת כל-כך...
לא נשתאה למראה נרקיס מבושם
לא נשמע את קולך הדובר מאי-שם...
בחורף הבא עלינו לתוגה
נרפד בקטיפה אדומה כהה
את זיכרון היותך בבית המשפחה
את התשוקה הבוערת בקרבנו
אלינו להצמידך, לנשק עד כאב
כל איבר בגופך...להאמין
כי עודך...כי עימנו אתה
בכל הוויתך...
המושל מעתה בכל ישותנו השכולה :
י פ ת ח

 

פ ר י ד ה/(נכתב ביום האזכרה וגילוי המצבה)
תמה עוד מלחמה גדולה,
משפחתנו הצנועה נותרה באבלה,
גדול החסך, כי נפל המסך על האושר
שעוד צפוי היה לקרות...
מתבוננים אב ואם בתמונה,
משתוקקים לנשק דיוקנה,
אך לשווא יכלו בתשוקתם...
כעת הכל נדם..
הכל קפוא ומונצח
הכל מונח על המדף...
יושבים ומדברים עם שכנים ומכרים,
אך הלב נחמץ והומה מבפנים...
מבקשים כאילו "להעמיד פנים"
ש"הכל כשורה" "אנחנו שוב בעיניינים.."
אך הכל כבר לא יהיה מה שהיה
ודבר לא ישוב כסידרו להויה...
בנפש דבר-מה ניטמע:
זהו אפקט ההחסרה המרה
וההחמצה הגדולה...
שבנו הביתה מן האזכרה ...
היתכן ששם עזבנו אותך ???..!

יקר שלנו, מתוק , מלא תום,
נוחה בננו יפתח על משכבך בשלום...
אחרי חודש... / לעמי ויפה היקרים מאד !
לא, לא נשמע עוד את הקול המתוק
המודיע לנו בטלפון: ..."בסוף השבוע אולי אקפוץ.."
לא נראה עוד את הדלת נפתח באחת
ובפתח אתה במלוא- הדרך:
מדי הצבא כל כך הולמים אותך !
אתה בן-מלך וקצין וזוהי תמציתך..
ואתה אוהב אותנו מעל המידה..
ולפעמים גם לא ידענו עד כמה...
הרגש הזה שפיעם בך
נבע מהאהבה שהענקנו לך,
וההיזון היה הדדי ובספק לא מוטל
ולכן הכאב הוא כה בלתי-נסבל:
כלום לא מנחם, דבר לא מחמם
את הלב השבור שאין לו מתקן....
בדיוקן העצמי שלך – בתמונה
אתה מביט לנו אל תוך הנשמה
ואתה רציני (וקצת חייכני)
ומקסים בתבונתך...
כמה זה נורא לאבד אותך!!!...
ליבנו כבר נשבר בפעם המאה...
לאן שלא ניפנה ניכאב אותך !...
כולם אומרים; לא היה ולא יהיה
כמו יפתח... ואנו יודעים;
הם צודקים כל כך !
נסיך שלנו חינני ומושלם
אתה בשבילנו – כל העולם !!!...
לך הנישוקים, לך החיבוקים...
יפתח, אנחנו אותך כל-כך אוהבים !!!!
שלך ההורים החזקים, אך שבורים...
אהובנו יפתח / לעמי ויפה שרייר
יפתח, איך זעקת כאב
את ליבנו תפלח
ברגע בו נגע בך שרף
ונשמתך הענוגה אליו אסף....
שכול אבוד הלב
שחוח ודמום...
שואף הגוף לחיות
אך העיניים מוסיפות לבהות...
מתגלגלות דמעות...
נוטפות על עצמות גלויות...
חשמל מכה במצח הדווי,
אויר כבד
עצבות רווי...
הפסד, הפסד...
הספד, הספד...
מילים ריקות בפה שבוי...
ילדי ובני הטוב , יפתח !
כבה האור, את הילתו נפח...
נדם שירי, לא יתלקח...
גווע כל עולמי ... איתך יפתח....
בלילות ללא שינה / לעמי

כך יום ועוד יממה
הנפש מתענה...
ובלילות ללא שינה
שוב מתבהרת התמונה :
אתה ניצב מעל ראשי
ידך לוטפת את כתפי,
נער ובחור אהוב ונאהב
עיני מלאך ולב זהב
גאוות הורים ומחנכים
מופת לחיילים והמפקדים...
עד מה נאה דמותך יפתח
עד מה זקוף גופך הזך...
מושיט זרועי לך יפתח
וכל כולי שלך יפתח
אגע בך אך זאת הפעם
ושוב אדע את זה הטעם...
המתיקות הידועה
של האוויר בנשימתך...
עודי נושק את שיערך
עודי נזכר בילדותך...
הנה חולפות להן שנים,
סגורים לעד האלבומים...
בין הדפים קבורים
שירי חדווה משותקים
סיפורים על תאומים יפים
אשר בחטף... לנצח נפרדים...

הכר על מיטתך ילדי
סופג בשקט ענותי
רואה אותי בכאבי
כי שוב יפתח הלכת לי...
השיר המתנגן מהרחוב..
אישה זרה המעלה באוב...
חושך ואור זרים,
מתערבבים מתנחשלים
בתוך המוח זרקורים
מתחלפים במרחקים
כבדים ריסי העיניים
מתקמטות במרירות
השפתיים...
דלות המילים המתות
זרות וקרות ודוקרות:
מת מלאכי מת מפקדי, אהובי , אבירי, ילד חיי ומשוש תקוותי.... יפתח