skip to content
25/8/06
יפתיח החמוד,
אני לא מאמינה שאתה אינך ולעולם כבר לא תשוב.
הפרש הגילאים בינינו היה תמיד 10 שנים בדיוק ועכשיו ההפרש ילך ויגדל עם השנים שילכו ויחלפו.
אתה היית ותישאר אחי הקטן, החמוד, הילדותי, החייכן, המתוק, האכפתי והמשפחתי, ככה היית תמיד גם אם לפעמים היית מתעצבן.
תמיד התקשרת לספר שאתה יוצא השבת ושאלת "אתה באים" ?
ואני עניתי "נראה", לפעמים באנו ולפעמים לא. כמובן שאם הייתי יודעת שכך יהיה היינו באים הרבה יותר. בדיוק כמו שקורה עכשיו- אחרי שנהרגת.
אתה יודע- בגלל שהיית כמו שהיית לא הכרתי הרבה צדדים שלך, שלמדתי להכיר רק בחודש האחרון.
לא יידעתי שהיית כזה חזק גיבור, אכפתי, דאגן, מסור- אחד שדואג לא לעצמו אלא קודם כל לאחרים, אבא שכזה, מנהיג – אחד ששומר יותר על חייליו מאשר על עצמו. {סיפרו שלא נתת לחיילים שעומדים להתחתן לעלות לגג שמא יקרה להם משהו ולעצמך לא דאגת}.
בחוש הומור שכזה- לפני שעלית ללבנון שאלתי את ירדן אך נותנים לך לעלות ללבנון אם אתה בכלל יודע לירות בנשק ???
ככה הייתה עבורי- האח הקטן, זה שאני צריכה ורוצה לדאוג לו. היום אני יודעת שחייתי באשליה אחת גדולה. אתה האח הצעיר, אבל אתה זה שדאגת לכולם, להורים לחברים לפקודים ולשרון. אתה היית ותישאר המלאך הקטן/גדול ששומר על כולנו, רק שעכשיו אתה למעלה בשמיים ואנחנו כאן מחכים למלאך עם החיוך היפה שלא יחזור עוד לעולם.
יפתח- גם אני כמו ירדן לא הספקתי להגיד לך מספיק כמה אני אוהבת אותך מאוד מאוד, הלב שלי פשוט נקרא מגעגועים ואהבה, גם אני כמו ההורים רוצה לפחות עוד 5 דקות להיות במחציתך, להיפרד עם נשיקה וחיבוק ולהגיד מילות אהבה.
הלב נקרע כי אתה חסר לי, לאבא לאמא לירדן ליריב לאפרת לליהיא לגיא לאלה ולכל המשפחה. לה'לה כבר יודעת לספר שסבתא יפה עצובה כי דוד יפתח נהרג בצבא, והוא היה גיבור ועכשיו הוא בשמים.
אלה ילדה חכמה- אתה יודע את זה, היא מבינה שמשהו רע מאוד קרה לנו אבל במקסימותה היא משרה על כולנו קצת רוגע, שימחה והקלה.
את האחיינית החדשה שלך אתה כבר לא תכיר- אבל אל תדאג שם למעלה היא תכיר אותך כבר מההתחלה.
יפתחי'לה- נקרע לי הלב שאני חושבת שלא תזכה להגשים את כל מה שרצית, כל מה שבחורים בגילך עושים {משתחררים, מטיילים, לומדים, מתחתנים ומקימים משפחה}. אתה מעכשיו לעולמי עד תישאר בן 22 שנים.
אנחנו יודעים שתכננת הרבה דברים עם שרון – הלוואי והכול היה מתגשם, שרון מקסימה, הייתי שמחה לקבל אותה בתור חברה/גיסה.
לא יצא לי לספר לך אבל תכננתי להצטרף לטיול הגדול שלך או של ירדן לחודש ימים לפחות רק כדי להיות איתכם לטייל ולקחת חופש.
הספקתי לטייל בחו"ל רק עם ירדן ואיתך כבר לא אהיה.
יפתיח- אתה היית הילד שכ"כ אהב את כולם בצורה כ"כ טוטלית.
שרון שבורה- האהבה שלכם הייתה צריכה להיות לנצח ועכשיו היא רק תישאר בגדר "הייתה צריכה" . שרון תמשיך במסלולה וכך גם כולנו, אבל רצתי שתדע שלעולם אבל לעולם לא נשכח אותך – את מי שהיית וכל מה שעשית.
אני כ"כ אוהבת אותך ומתגעגעת אליך
אחותך
מילים לזכרו של יפתח שרייר ז"ל
סגן יפתח שרייר הוא אחי הצעיר ממני ב- 10 שנים, צעיר מיריב ב – 16 שנים, אח תאום לירדן בנם של יפה ועמי שרייר.
יפתח היה כמעט בן 22 כאשר נהרג מטיל אשר פגע בגג בניין בו נמצא עם חייליו מחלקת הבינישים, בכפר מרון א-ראס בתאריך 26/7/06.
יפתח התנדב לחטיבת הצנחנים, התקדם במסלול הפיקוד והכול מתוך בחירה אישית ורצון עז לשרת בצבא ולתרום למדינה.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
באוגו 05', בסיום מסלול של הצנחנים יפתח כמ"מ כתב לחייליו "אם פגעתי במישהו שלא במתכוון או אם עשיתי משהו שאינו מוסרי ומציאותי אני מתנצל ומבקש את סליחתכם, אך אל תשכחו: הדבר החשוב ביותר בצבא ובחיים בכלל זה להיות "אדם".
תמיד חינכתי אתכם להיות מוסריים, אדיבים וישרים, לכל אדם באשר הוא, וכאן הוא סוד ההצלחה שלכם".

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
ביום הכניסה ללבנון, עוד בזמן שהמלחמה כונתה מבצע/פעולה, יפתח כינס את חייליו ובשיחת מוטיבציה אמר להם "אנו נלחמים על הבית, הבטחתי להורים שלכם להחזיר אתכם בשלום, אם צריך למות למען המדינה אני גאה למות לצדכם ואני אוהב אתכם".
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
בזמן הקרבות ובשהייה בבניין בו יפתח נהרג, הוא לא נתן לחייל נשוי מיחידתו, לעלות לשמירה ותצפית על הגג כיוון שזה היה מקום מסוכן יותר. יפתח דאג שהחייל ישהה במקום מוגן בתוך הבניין.
יפתח לא אכל עד שראה שכל חייליו סיימו לאכול, באחת משמירות הלילה הוא החליף את הסמל שלו כיוון שידע שהיה עייף והוא שמר במקומו.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
יפתח היה קצין, אך לפי עדות חייליו הוא תמיד דיבר אליהם בגובה העיניים, נתן כבוד לאדם שעמד מולו, היה קשוב לכל צרכיהם והפעיל אותם לא מכוח סמכותו אלא מכוח אישיותו.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
יש עוד אנשים רבים, חיילים כמו האיש ההוא שאהבת האדם, הארץ, המשפחה והסביבה חשובה להם.
איבדנו חיילים רבים, גיבורים ואמיצים כמו האיש ההוא.
25.7.06
אהוב שלי!
די, נמאס לי כבר להתעסק בכל הדברים מסביב כשכל מה שאני חושבת עליו זה דבר אחר לגמרי- עליך.
אתה פשוט לא מבין כמה אני מתגעגעת אליך, אני לא מפסיקה לחשוב עליך לשנייה. וכמובן שלא יכולתי להתאפק והתחלתי כבר לספר לבנות עליך...
אני לא יכולה יותר, פשוט עצוב לי כל הזמן וכל מה שאני מדמיינת זה אותי ואותך במיטה שלך מתחבקים, את הראש שלך על הברכיים שלי, אני מלטפת ומרגיעה אותך ואתה מספר לי על כל מה שעברת...
כל פעם שיש חדשות ומדברים על כל החרא הזה אני פשוט משתגעת ומנסה למצוא סימנים בטלוויזיה שיובילו אותי אליך, או לנסות ולדלות איזשהו רמז קטן למה שקורה איתך ברדיו. אתמול ראיתי צנפי'ם בתחנת רכבת (אפילו היו שם מ- 101), והלב שלי פשוט נפל למטה למטה (כמו שאתה מרגיש כשאתה על רכבת הרים לפני סיבוב גדול ממש).
די, אני משתגעת!!!
אני חייבת אותך כבר פה איתי ואני לא רואה מתי זה יקרה, כל שבוע זה מתרחק ממני יותר ויותר, וככל שהזמן עובר אני מאבדת תקווה שאני אראה אותך באותו שבוע.
כ"כ הייתי רוצה להיות איתך ולעבור את מה שאתה עובר, אני מרגישה שכבר חודש אתה עובר דברים שאני לא יודעת ואני לא חלק מזה והמחשבה על זה הורגת אותי...
אני מקווה שלפחות טוב לך ושאתה מסתדר ושכל החיילים שלך בסדר.
אני כאן, משתגעת מגעגועים
ומחכה כבר לרגע שתודיע לי שאתה בדרך
(ובלי הפתעות...)
אוהבת עד אין סוף,
שלך,
שרון.
27.7.06
 
יפתחי שלי, יפתי ביפתי.
לפני יומיים השתגעתי כבר במשרד, שלפתי דף ועט וכתבתי לך מכתב,
אח"כ התקשרתי אליך והשארתי לך אותו במזכירה- בשתי הודעות.
אחרי זה חשבתי לעצמי איזו מפגרת, את רק מקשה עליו יותר.
עכשיו אני יודעת שזה היה כ"כ נכון.
התקשרת אלי ואמרת שזה הדבר הכי מדהים שאמרו לך, אני שמחה שזו הייתה ההרגשה האחרונה..
ואתמול, רגע לפני כל הבלאגן, שלחת לי הודעה שאני אמסור לכולם שנגמרה הסוללה אבל הכול בסדר וניפגש בקרוב.
אהוב שלי.
היו לנו כ"כ הרבה תוכניות לעתיד, אמרת שכשתחזור- דבר ראשון הולכים לארוחת ערב של סבתא לשניצלים, ושתעשה על האש לכל החברים.
תכננו לנסוע ביחד אחרי השחרור, ואפילו אמרת שכשתחזור מהמלחמה- נתחתן. כזה דרמטי...
אמרת לי בפעם האחרונה שראיתי אותך שאם יקרה משהו שאני אמשיך הלאה,
ואני וירדן צחקנו שאתה כזה ריגשי...
אני עומדת כאן ואומרת לך מילות פרידה אבל אני יודעת שזה לא הסוף.
אתה האהבה הגדולה שלי ותמיד אני אהיה שלך ורק שלך.
אוהבת וכ"כ מתגעגעת
הנסיכה שלך,
שרון.
 
 
 
 
 
יפתחילה ילד שלנו שלום.
ככר 30 יום עברו מאז עזבת אותנו לבלי שוב .30 יום של בכי בבקרים בלילות של עצב בנשמה ,מאות אנשים מכל הארץ ביקרו ונחמו אותנו ,עם בביקור ועם בטלפון מכל קצווי העולם אנשים ששמעו
וקראו עליך ובכו יחד איתנו . קבלנו שירים עליך ,על אילן חברך ,על שרון חברתך,ועל אימא ואבא אקרא לך שיר אחד שכתבה אישה שאיננו מכירים אותה אך דמותך וגבורתך השפיעו אליה והיא שולחת ליונת את השירים ,שמה נאורה ממושב חדיד.
כמו כן הטיבה לכתוב בת ציון מקיבוץ רגבה הדודה של אריאל המג"ד
"באתי לנחם ומצאתי עולם ומלואו אנשים פתוחים מלאי חיים עם אופטימיות ותקווה ,אנשים באים והולכים כמו מסיבה ובני הבית מארחים עם המון אהבה משהו סוריליסטי ,אך לא קח הדבר לכאב יש
זמן הוא מופיע כשכולם הולכים הוא מופיע בחשכה". כמה שזה נכון הכאב למשפחה הקרובה הוא כבד מנשוא ,אימא ואבא בוכים כשכולם
עוזבים ,בוקר ולילה ,כל דבר שאהבת מזכיר אותך לאימא ,והיא פורצת בבכי אם זה לעבור ליד קוקה קולה שכה אהבת ,אם זה ספגטי שאהבת ,או השניצלים והפירה שהכנתי לך ביום ששי כשהיית מגיע הביתה לחופשה .     
יפתחילה ככל שעובר הזמן הכאב חד יותר הפצע מדמם יותר ואין לזה תרופה,אני יודע שלא כך היית רוצה לראות אותנו ,היית רוצה לראות
משפחה חייכנית ,מלוכדת ,לבושה יפה ,אשתדל להיות ראוי לך בני.
בשיחת הטלפון האחרונה שאלת אבא הכול בסדר בבית ?אימא בסדר?
דאגת לכולם למשפחה לחברים הקרובים אהוד ,קובי והשאר
לחברה שרון שלחת לי sms בזמן הלחימה שאשלח לה פרחים ליום
החברות שלכם,דאגת לחיילים ,דאגת לאביעד שנפצע קשה באותו
אירוע ארור, שלא יחשוף את גופו יותר מדי כוון שהבטחת להחזיר אותו להוריו בשלום ,אך לא דאגת לעצמך,כזה היית אדם מוסרי ,אדם של נתינה לכן כולם אהבו אותך.
ב-3 לחודש תפתח שנת הלימודים ביה"ס חוגים,פתיחת הלימודים תלווה בטקס לזכרך ,מי היה מאמין שלפני חודש היינו אומרים הוא היה.           ספרה לי אילנית איך הרצת לפני גיוס ,של שכבת הי"ב על החשיבות של השרות למען המדינה ובפרט השירות בצנחנים על המושג אחרי,ואל האמרה המפורסמת שלך "מי שלא מכיר את חייליו
לא יוכל להנהיג אותם"       רק אחרי מותך למדתי את גדולתך וכזה
היית.           הגיעו לשבעה אבא ובן שספרו לי איך הצליח הבן לעבור
את המסלול בצנחנים,הבן היה  עם פגם גבולי אך אתה יפתח לקחת אותו תחת חסותך ,דרבנת אותו ,עזרת לו לעבור את המסלול הקשה דאגת שיעבור את המסעות המפרכים הצמדת לו חיילים שיעזרו לו.
ואכן הוא עבר.                                                                      זה מראה יפתח שהייתה רגיש,אנושי עם יחס של רצון טוב,מוסרי , מפקד עם רמת מקצועיות גבוהה  ,יוזמה ,תושייה,תבונה,חברות,דבקות
במשימה אני גאה בך בני,ושלא יספרו לי שאנו לא צבא מוסרי והומאני.
אני גאה בך על הדברים שהספקת לעשות בחייך הקצרים והמלאים
על אחיך התאום שכה אהבת על יריב אפרת וליהי, על אלה יונת וגיא שכה אהבת את כולם ,החברים הרבים שרכשת בילדותך,בביה"ס היסודי בצופים ובתיכון,וכולם החזירו לך אהבה.כי היית חבר אמיתי
עם אוזן קשבת ורגישות לזולת ,זו הייתה גדולתך,וזו המורשת שהשארת אחריך בן יקר.
יפתחילה לפני כשבוע הביאה קצינת נפגעים את הציוד שלך בארגזים הביתה הכאב היה גדול ,מצאנו בארנק שלך את התמונה של סבתא אלה ז"ל שכו אהבת והלכה אתך לאורך כל הדרך ,מצאתי את הדיסקיות שעל צווארך ,וכעת הם על צווארי עד יום מותי.
יש לי הרבה מה לומר לך בן יקר, אנחנו המשפחה לא נשאיר אותך לבד נבוא נספר לך כל מה שקורא נעדכן אותך בחדשות הטובות והרעות.
רציתי לספר לך על מה שקרא בשבועות האחרונים ,הגדוד היה בלבנון
נכנס ויצא,יצא ונכנס,הגדוד ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו
חיסלו מספר רב של מחבלים המוטיווציה הייתה גדולה המלחמה הייתה
צודקת ,הלוחמים לא היו בהלוויה ,גם לא בשבעה,הם עסקו בלחימה, היום הם באו להצדיע לך לוחם, כן לוחם ,לחמת על הבית, הגנת בגופך על המדינה כדי שבת"א וירושלים ,אנשים יוכלו לחיות בשקט ושלווה.
הבית שבו נהרגת במעון א רס הורד ע"י חיל האוויר.
כמו בכל מלחמה יש חריקות הפעם יש רעידות,נכון לעכשיו התקשורת
אשמה בהרבה ממה שקרא , וקרא הרבה, כל פרשן נהפך לרמטכ"ל
וכל אחד התחרה כיצד לנגח את המערכת ,כיצד  אמרת יפתח "דממו אלחוט , שתקו , תנו לנו לעשות את המלאכה  היטב ,סמכו עלינו ,
התאפקו עד שנחזור הביתה."
אך הסכינים נשלפו בעוד החיילים  בלבנון ,הם לא חיכו עד שיגיעו הבנים הביתה כפי שביקשת , יפתח ואני פונים מעל הקבר הטרי לכל
האנשים שבטחון ישראל חשוב להם אנא נצרו את הארס ,את התקשורת שמלבה אותכם,עשו חושבים ,יש לפנינו עדין מלחמה קשה
עזבו ברגע זה את ועדות החקירה ,התמקדו בעשייה התנדבו יומיים
כל אחד למחסני החרום השלימו ציוד והראו דוגמא אישית.
נכון שקראו לנו תקלות ,אך מי זה צה"ל אתה ואני,אל תורידו ראשים
אל תירו בשתי הרגליים ,הרגלים הם של עם ישראל.
 
 
לזכרו של בן אהוב יפתח שרייר ז"ל במלאת שנתיים לנפילתו.
בן אהוב ויקר, וככול שעובר הזמן.
הגעגוע פשוט בלתי נסבל.
ועל הכאב עוד לא דיברתי
לחץ הדם עולה ויורד כמו המצב רוח,
והכדורים הם מצב שבשגרה.
תיק כבד קבלתי ואין בכוחי לשאת אותו,מה לעשות בן יקר???
הדבר מקל עלי שאני מדבר עליך מספר את סיפור הקצר של חייך,אכן הכרתיך כקצין לאחר נפילתך מלקט של סיפורים מחבריך,מהורים של חייליך, ומחיילים ששרתו עמך. הגעתי לשרות מילואים בגדוד בו שרתת במוצב נורית שם פגשתי חייל ששאל למעשי, אמרתי לו שאני אבא שלך, אורו עיניו והוא אמר: "יפתח היה מפקד שלי", ביקשתי שיספר לי עליך,הוא חשב, חשב, חשב וסיפר על חייל אחר שלך, שהיה גבולי מבחינה מוטורית ועל כך שלא ברור איך הוא הגיע לצנחנים, אך ברור השוא עבר את הגיבוש, וביקש להיות לוחם, כנגד כל הסיכויים. ומזלו שנפל במחלקה שלך ואתה האמנת בו ונתת לו צ'אנס.
אתה שהיית אוהב אדם נתת לחייל סיכוי, לא עשית הנחות בשום מצב, הוא עבר מסע של 15, 30, 45-60-ו90 ק"מ וקיבל את הכומתה המיוחלת. בשלב של הצניחה צה"ל לא נתן לו לצנוח בגלל המוגבלויות הגופניות שלו,אך על מגרש המסדרים כשחילקו לפלוגה את כנפיי הצניחה, קבל גם הוא כנפיים על אף שלא צנח.
ואז שיתף אותי החייל ואמר כי הוא לא מבין כיצד מ"מ ומפקד של טירונים קורע ברך לפני טירון שהיה לו קשה להתכופף ועוזר לו לשרוך את נעליו.
זוהי גדולה שאין ממנה. אני מאוד מאוד גאה בך, בן אהוב.
היית ילד של נתינה ילד של אהבה מלח הארץ.
שנינו יודעים שקשה לאימא, לי, ליריב, לאפרת ליונת ולגיא וביחוד לירדן הפרידה ממך, אלה כבר מבינה כרמל מצביעה על תמונתך ואומרת תח גם ליהיא וסתו עדין לא מבינות את גודל האסון, לשרון חברתך שלא תשכח אותך לעולם יש חבר ואנו מקבלים אותו למשפחה אני יודע שהיית רוצה שכך יהיה.
ואני נמצא עמך יום יום כאן, ועכשיו, מספר לך את כל מה שעובר עלי, אך אני גם רוצה לשתף את מי שבא לכבד את זכרך, לספר להם שידעו ולא ישכחו אותך.
אני רוצה לספר לך שכל הזמן שיש באפי אוויר אתה לא תהיה גוש וחלקה בבית העלמין כל אחד ידע על המורשת הקטנה שהשארת מאחוריך, לא היית דמות מיתולוגית עם סכין בין השניים, אך היית דמות חינוכית שכל אחד יכול לקחת ממך משהו ולשפר את אהבת האדם, הערכיות, ואהבת ישראל. וזה מה שחסר למדינה כיום.
אני עובר בין יחידות צה"ל, בין בתי ספר,ומספר על מי שהיית מבלי ליפות דבר, מספר על חברך הטוב ביותר אילן גבאי ז"ל שעברתם כברת דרך במסלול בצנחנים, ונפלתם ביחד,
אני רוצה לספר לך שגם המח"ט היוצא חגי מורדכי, וגם המח"ט הנכנס מצטטים דברים שאמרת ושכתבו עליך.
אני רוצה לספר על יום הזיכרון ויום העצמאות האחרון שגם בלונדון, וגם בניו יורק הזכירו את פועלך על כך שביום ירושלים נתנו לאמא ולי את כבוד להדליק משואה לזכר הנופלים בגבעת התחמושת שבו היית מפקד המשמר בשנת ה-39 לשחרור העיר,וחודשים אחרי כן נפלת, בטקס השתתפו מכובדים רבים. משמר הכבוד היה מחיילי פלוגת "יפתח" שנקראה על שמך, כמו כן המ"פ ישי, מ"פ הפלוגה הדליק משואה לזכר הנופלים. בדברי הנואמים הזכירו לא פעם את שמך.
אני רוצה לספר לך על המסע שלי לפולין עם משלחת של מ"פ ומגדים של צה"ל מלח הארץ הזו, אתה, סבתא אלה, וסבא הרשי ז"ל הייתם יחד איתי על רגע ורגע. על הכניסה למחנות ההשמדה עם מדי צה"ל עם דגלי ישראל הרגשתי גאווה שאין למעלה ממנה.
שם הבנתי את החלטתך להתנדב ליחידה מובחרת, יפתח שלי יקר שלי הכאב הוא עצום על אובדנך, אך שם למדתי כמוך שמליון וחצי ילדים הלכו למשרפות ללא נשק ביד וולא ממשלה שתגן עליהם, ואתה הלכת להגן עלינו עם נשק ביד ובמדינה חופשית ודמוקרטית
אני רוצה לספר לך על הקשר המיוחד שנוצר עם משפחות הבינישים, והחיילים, שמחבקות ומצלצלות כל יום ששי לומר שבת שלום, כעת אני מבין את הקשר המיוחד שהיה לך עם חבורת לוחמים אלו, אנשים איכותיים מלח הארץ הזו.
יפתחי לה בימים טרופים אלו שכל שנוער משתמט משרות למדינה ויש הורים שמתערבים בכל מיני נושאים
שגורמים לפעמיים לנזק בלתי הפיך למורל של העם שנמצע בסכנה ברצוני להקריא את צוואתו של פנחס רוטנברג שנכתב לפני 67 שנים וכך הוא כותב:

"פילוג עמנו לכתות, עדות ומפלגות, היה תמיד בעוכרנו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי הפחת, ואם לא תחדל –תחריבנו.
לכן בקשתי וצוואתי לישוב ולנוער הגדל בתוכו,לזכור תמיד שלא יהודיים של כתה או מפלגה זו או אחרת נרדפים ונדרסים,כי אם עם ישראל בכללו.
בין אם נרצה ובין אם לא נרצה אחים לצרה אנחנו נבינה זאת ונהיה אחים לחיים וליצירה, לפעולה ולבנין.
הנוער שלנו -תקוות עתידנו.בחינוכו העברי הנכון –בטחון קיומנו.
עקרוני חינוכו הנכון הם: שורשיות בינה ודעת, אחדות ואחווה רצינות ונאמנות".

אני בטוח יפתח שזה גם מה שאתה היית מאמין בו.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
הספד של יונת - אחותו של יפתח
25/6 אני כותבת את ההספד שלך, זה יום השנה הלועזי לנפילתו של חנן ברק, שהיה צוער וחבר שלך בקורס הקצינים. אני לא יכולה לנתק את הקרבה והקשר בין המשפחות, ביננו האחיות ובינך לחנן. זה מצמרר לחשוב ש 3 חברים שלך מאותו קורס קצינים נהרגו בחודש אחד (חנן, אתה, עמיחי מרחביה ואילן גבאי חברך הטוב מתחילת המסלול והשירות).
יפתיח,
השנה הייתה שנת הכעס, מאוד כעסתי; עליך, על אולמרט,הממשלה , המדינה, האזרחים, משפחה, חברים על כל העולם וגם עלי.
למה ? למה נהרגת ? למה פרצה המלחמה ולמה בכלל צריך מלחמה ? למה בחרת ללכת ובעצם ידעת שאם מישהו ימות זה יהיה קודם כל אתה.
אני כועסת כי ברגעים הכי משמחים מאז שנהרגת הם הפכו להיות הרגעים הכי עצובים שלי.
כשנסענו ליום הולדת של גיא במועדון בת"א, נסענו ברכב גיא ירדן ,אסנת, אני וגם אתה היית איתנו, אבל בתוך תמונת פספורט תלויה על המראה באוטו של ההורים. שתינו, עישנו השתכרנו ונהננו מכל רגע, אבל כעסתי כי אתה לא היית איתנו. אני יודעת שגם אתה היית משתכר, רוקד, מקיא, קם עם כאב ראש אבל עם חיוך כזה שלא יורד עוד יומיים מהפרצוף ומספר לכולם באיזה מסיבה מגניבה היית, כמה חתיכות ראית ואיזה גיס מגניב יש לך.
המחשבה והידיעה שהיינו יכולים לטייל ביחד, לצאת ולבלות, לעזור ולתמוך ועוד מיליון דברים אחרים שלא יקרו די מכעיסה עד שנהרגת וקצת לפני, אתה היית אחי הקטן ואני הגדולה יותר, ודווקא שהפרש הגילאים כבר לא משחק תפקיד נהרגת לי.
הרבה דברים טובים קרו בשנתיים מאז שנהרגת, אני כועסת שאתה לא חלק מהם, ואני לא יכולה לחלוק איתך את אותם רגעים, כמו הגדילה של כרמל ואלה, על כך שגיא שינה מקום עבודה, אני פתחתי עסק חדש, נסעתי לא מעט לחו"ל, ועוד ועוד. זה מכעיס ועצוב שהשנה עוד אסון תאומים גדול נפל על המשפחה, ועמרי גילור אחיו התיאום של אוהד לא איתנו.
יפתיח – אני כועסת, זה בטח יעבור מתי שהוא, אני רק מקווה שאתה לא כועס על אף אחד מאיתנו, שטוב לך, שקט לך ורגוע, שאתה שלם עם עצמך והבחירות שעשית, כי אם יום אחד אני אדע שלא כך הם הדברים אז אני באמת לא אפסיק לכעוס.
אני מאוד אוהבת אותך אח קטן ומתוק תמשיך להשגיח עלי ועלינו מלמעלה, אתה בליבי כל רגע.
31.7.08
יפתחי.
השנה האחרונה הייתה עמוסה עבורי, עמוסה בדברים שתכננו לעשות ולעבור ביחד: עליתי בדרגה, השתחררתי, עשיתי פסיכומטרי ובעוד כמה חודשים אני אטוס גם לטיול הגדול.
אבל מה שהכי כאב היה לחגוג יום הולדת 22 ולעקוף אותך בגיל.
בזמן שעבר למדתי איך לחיות איתך ולצידך.
אתה ממלא אותי, זורם בעורקי בדרך קבע ומציף אותי בכל פעם מחדש.
עברו כבר שנתיים אבל מברשת השינים שלך עדיין צמודה לשלי, והטבעת שקנית לי לא יורדת ממני ונראה כי תישאר שם לתמיד.
כשאנשים רואים את התמונות שלך סובבות אותי בחדר, במשרד או על מחזיק המפתחות הם שואלים אותי אם זה לא קשה לי לראות אותך כל הזמן, הם לא מבינים שאתה נמצא שם בכל רגע, בכל דקה- עובר איתי כל צעד וחווה איתי את חיי.
אני לא צריכה שום תמונה או אדם ש"יזכירו" לי אותך, אתה הרי כבר חלק ממני.
בגלל שלהיזכר בכל פעם בחוויות המשותפות, ברגעים המרגשים והמצחיקים ובדברים שאמרנו אחד לשניה זה כ"כ קשה- אז אני נזכרת פחות, כך מדי פעם עושה לעצמי מעין בוחן פתע כדי לראות שאני שולטת בחומר וממשיכה הלאה.
זה כ"כ כואב, כ"כ כואב להתגעגע- להתגעגע בלי סוף, זה הרי לא להתגעגע למישהו שנמצא בנסיעה ארוכה שידוע שבסוף הוא יחזור וזה יגמר בפגישה ובחיבוק. זה להתגעגע בלי גבול, להתגעגע עד כדי כאב פיזי, עד דמעה שזולגת בלי שום הכנה מראש ואחריה עוד הרבה.
כמו הגעגועים אלייך, גם האהבה שלי אלייך לא פחתה, רק לפעמים אני מרגישה שאני מכירה אותך פחות, אז אני ממהרת לזמן אותך אלי לשיחה קצרה, ללבן את העיניינים ולפרוק את מה שעובר ביומיום.
מפחיד אותי לחשוב על הרגע שבו לא יציגו אותי בתור "החברה של יפתח", שהקשר עם המשפחה שלך ייעלם או שמישהו ינסה לשכנע שאני צריכה להמשיך בחיים כי אני צעירה והרי "כל החיים לפני".
אני ממשיכה בחיים, איתך, לפעמים מבקשת שתקל את הכאב ולפעמים לוקחת אותך איתי בנתיבי חיי.
אוהבת,
שלך,
שרון.
                 
 
 
 
יפתח שלי –
אין יום אחד שעובר ואני לא חושבת עליך , אתה בליבי כל הזמן.
מותך הוא פצע שמדמם כל הזמן וזה כואב, כואב מאוד.
נפילתך במלחמה היא נחמה קטנה על כך שהלכת מאיתנו בטרם עת.
נפלת ונהרגת לא לשווא, נפילתך מהווה ותהווה השראה לכל האנשים שהמדינה יקרה להם.
קבורים בבית העלימין הזה אלפי חיילים שנהרגו במלחמות, בפעילויות מבצעיות, בתרגילים, בתאונות צבאיות, ועוד.
אנחנו כאן כדי לזכור אותך יפתח ואת כל האחרים, היום ולכל החיים.

החיילים הצעירים שמתו

ביצוע: לא ידוע
מילים: ארצ'יבלד מקליש
לחן: שמעון כהן
גירסה עברית: חיים חפר
 
החיילים הצעירים שמתו לא ידברו,
ובכל זאת ישמע קולם
בחלל הבתים שהדמימו:
יש להם דומיה, המדברת בעדם בלילות,
ובהכות האורלוגין.
הם אומרים:
צעירים היינו ומתנו -
זיכרונו!
הם אומרים:
עשינו ככל אשר יכולנו,
אך אם לא יושלם המעשה
והיה כלא עשינו.
הם אומרים:
מיתותינו לא שלנו הן,
כי אם שלכם,
ואשר תעשו מהן -
רק הוא יהיה משמען.
הם אומרים:
אם חיינו ומיתותינו
נועדו לשלום ולתוחלת אחרת,
או חלילה היו לשווא -
לא נוכל עוד לומר.
אתם החייבים לומר זאת!
הם אומרים:
הנה ציווינו לכם את מיתותינו,
תנו להן את משמען:
תנו להן קץ למלחמה ושלום אמת,
תנו להן ניצחון הגומר מלחמות
ועושה שלום.
תנו להן את משמען.
כי צעירים היינו, -
אומרים הם.

מתנו -
זיכרונו, אתם החיים!
אוהבת
יונת

 
 
23.7.09

יפתחי.

אתה כל כך חסר לי.

חלפו 3 שנים ועדיין כשכל צנחן או ילד בתלבושת של הצופים עובד לידי, הלב שלי מחסיר פעימה וכואב. כל כך כואב.

השנה טיילתי בעולם במשך 7 חודשים ב-7 מדינות שונות, נדוש להגיד שהיית איתי בכל מקום.

אבל בחיי שהיית.

מוזר שהרגשתי אותך בקצה השני של העולם יותר ממה שאני מרגישה בבית שלי או בבית שלך.

הרגשתי שאתה פשוט נוכח ונמצא שם ביחד איתי.

באיזשהו שלב נגמרות המילים, כבר אין מה לחדש או להגיד יותר, רק הכאב נשאר צרוב בגעגוע, בתחושת הפספוס וההחמצה.

על מה שהיה יכול להיות ועל מה שלא יהיה, על המילים האחרונות והמפגשים האחרונים שחוזרים לי במוח שוב ושוב.

אנשים אומרים שהזמן עושה את שלו, אז נכון- דברים נעשים קהים יותר, פחות זוכרים ופחות מגישים, אבל נכנסים למציאות הזויה שמרגישה כאילו הייתה שם תמיד, ואת מה שהזמן מנסה להשכיח מנסים בכוח לזכור.

אתה נמצא איתי כל הזמן ולובש צורות שונות של עצב וגעגוע, זיכרון ושמחה ברגעים שהיו, אהבה וגאווה בך, כעס ותחושת נקמה, וגם בצורה פיזית אתה נמצא איתי- בלב, לפעמים לוחץ עד שכואב ולפעמים מרפה.

אני מקווה שאתה נמצא פה היום שומע ומבין כמה שאתה חשוב לכל כך הרבה אנשים, כמה שהצלחת לגעת בכל אחד ואחד- הלכת, אבל כל כך נשארת.

אוהבת אותך.
 

שרון